אנו כותבות זאת בידיים רועדות, בקושי מאמינות שהרגע הזה הגיע. שיטפון של רגשות – התרגשות, עצבנות, חרדה וצער עמוק מציף אותנו. המלחמה הזו עלתה לנו כל כך הרבה. ליבנו נשבר בכל יום מחדש במהלך 470 הימים האחרונים של הרס בלתי נתפס, פחד ואובדן. ובכל זאת, בתוך כל זה, אנו מלאות תודה על כך שאנו חיות כדי להיות עדות ליום הזה.

יום שבו חוזרים הביתה. יום שבו נוכל לראות א/נשים, בתקווה, מתחילים ומתחילות להחלים. יום שבו ילדינו ירעדו משמחה, ולא מאימה.

כחברות בפורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני, אנחנו, המשפחות הפלסטיניות והישראליות השכולות, נוכל סוף סוף להתאבל על יקירינו – לא בצל האלימות המתמשכת, אלא באור השברירי של התקווה.

שנים רבות זעקנו להסכם פוליטי ואיש לא הקשיב. שנים רבות הזהרנו מפני מעגל הדמים הבלתי נגמר. 470 הימים האחרונים רק אישרו מחדש את מה שכבר ידענו: אלימות לעולם לא תביא ביטחון, צדק או פתרון. היא רק מעמיקה את הפצעים ומנציחה את הסבל. הסכם פוליטי הוא לא רק שאיפה – הוא הכרח. רק באמצעות דיאלוג ואומץ להתפשר ולראות את הצד השני כבני אדם, נוכל להתחיל לשקם את מה שנשבר. רק השלום יכול להציל את האזור שלנו מהתדרדרות לתהום.

מי ייתן והפסקת האש הזו תהיה תחילתו של תהליך שלום אמיתי. מי ייתן ונשמע שוב את צחוקם של ילדים. מי ייתן ונראה את ההחלמה של הניצולים ושהחיים נבנים מחדש. . מי ייתן ואנחנו, כמשפחות שכולות, לא נצטרך לקבל אף אחד נוסף למעגל שלנו בגלל המלחמה.

מי ייתן ונראה את עזה ואת עוטף עזה בישראל מתעוררים בקרוב לחיים.

מי ייתן ורחובותיהם ובתיהם יתמלאו חיים, צחוק וחוסן.

הגיע הזמן לשים סוף לסיוט הכיבוש. סבלם של העמים שלנו חייב להסתיים עכשיו. העם הפלסטיני חיכה יותר מדי זמן לצדק, לחירות ולכבוד. העם הישראלי חיכה יותר מדי זמן לחיות בביטחון. אנחנו דורשים את סיום הכיבוש ותחילתו של עתיד, שבו פלסטינים וישראלים חיים בשלום, חירות וצדק.

הזמן לשינוי הוא עכשיו. השלום הוא לא בחירה – הוא הכרח להישרדותנו. הלוואי והעולם ישמע את קולנו ויסייע להשיג את מטרתנו: עכשיו זה הזמן לדרך השלום.